סיפור א'+ב' לשולחן שבת
 
מה ראה יצחק לבחור את עֵשָׂו לברך אותו בטובות רבות כ"כ "מטל השמים ומשמני הארץ" ? הרי יצחק ידע שיעקב אבינו צדיק ממנו אז מדוע מלכתחילה לא השאיר ברכות ליעקב אלא תיכנן לתת הכל לעֵשָׂו הרשע?
מביא המגיד מדובנא משל : עשיר אחד גדול ,שהיו לו ענייני מסחר ואמרכלאות הרבה, והיה לו גם מלון שמכרו בו אוכל ושתייה, ולא היה בעיר עוד מלון חוץ ממנו לפי החוקים של שר העיר. והיו לו שני בנים: אחד חכם וישר, והשני זולל וסובא ומבזבז את נכסיו. לפני מותו חילק לבנים את מה שיש לו, נתן לבן השיכור את כל נכסיו, ולבן החכם נתן רק את בית משתה היין. וישאלוהו את סיבת הדבר, וענה להם: הרי ידעתם שמטבע האב לרחם על בנו גם כי נבל הוא, בן מביש, להיות עצמו ובשר מבשרו, על כן יעצתי בחכמה להשביע אותו על- כל- פנים על זמן מועט בהון עושרי . אמנם ידעתי כי לא לו יהיה, כי לקץ הימים יהיה הכל ביד בני החכם והנבון . הבן השיכור שלי , ייתן בכוס עינו וליבו שם כל הימים כדרכו מאז, ובית המשתה יהיה ביד בני בן משכיל, וכל אשר לו ייתן בעד משתהו. לא כן, אם אתן כל הוני ורכושי לבני החכם, ולבני השיכור אתן את בית היין- מה ממנו ישיג כל ימי חייו? (הרי ישאר בלי כלום) .
יצחק אבינו תיכנן לתת לעֵשָׂו את הברכה "מטל השמים ומשמני הארץ" וליעקב את ברכת "והיה כאשר תריד"(שאם האח הראשון לא יעמוד בציפיות תעבור הברכה לאח השני) כיוון שידע שעֵשָׂו הוא רשע, וברור היה לו שעֵשָׂו יחטא מהר וכל הברכות יעברו במלואן ליעקב .
 
משל ב' באותו נושא:
ומשל ונמשל נוסף שמביא האלשייך הקדוש המבטא אותו הרעיון לביאור העדפתו של יצחק לברך את עֵשָׂו תחילה. נדמיין לעצמנו שאילו יעקב לא היה שומע בעצת אימו היו כל ברכותיו של יעקב ניתנות לעֵשָׂו. ואם כן, כיצד חשב יצחק לברך דווקא את עֵשָׂו מאשר את בנו הצדיק יעקב?!... כמה ראייתם של אבות האומה היא ראייה נכונה ואמתית... 
יצחק אבינו מצווה את עֵשָׂו לצוד ציד " בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" ונשאלת השאלה מדוע יצחק מבקש לברך את עֵשָׂו ולא את יעקב?!
מתרץ האלשייך הקדוש על פי משל למה הדבר דומה:
לרופא אלטרנטיבי מצליח, היו שבעה ילדים. לצערו, כולם היו הוללים ומתענגים על הרווחים הגדולים שהגיעו מייצור התרופות מצמחים טבעיים שרקח לאנשים שהגיעו בשעריו.
כולם למעט בנו הקטן אשר ישב ולמד את סודות הרפואה, עמד על דרך גידול הצמחים המיוחדים ואף לא פעם רקח תרופות בעצמו כאביו נעדר מהקליניקה.
הרופא הזקין ולקראת מותו קרא לעורך דין וביקשו לרשום צוואה. העו"ד שהכיר את בנו המוצלח של הרופא אמר: "אני מבין בוודאי כבודו רוצה לרשום הכול על הבן הקטן?"...
"לא", השיב האבא, "רשום הכול על ששת הבנים האחרים ולקטן אל תיתן כלום!"... 
התפלא עורך הדין ושאל מדוע?!
השיב הרופא החכם: "בני הקטן אינו זקוק לכסף שלי. הרי כשאמות - כל הקליניקה שלי תעבור לרשותו, לאחיו האחרים אין עניין בה.
המוניטין שלי גדול, הלקוחות שלי מכירים אותו, יגיעו אליו והוא יתפרנס בכבוד.
לעומתו - אחיו זקוקים לכסף כדי להמשיך בבזבזנות שלהם. אין לי ספק כי עד מהרה לא יישאר מכל הוני מאומה, בטיפשותם הם יבזבזו אותו מיד.
אך חושש אני שאם אתן גם לו כמותם, יבואו הם אל האח הקטן וידרשו את ממונו בטענה: "שכל העושר שלך הוא מאבינו הרי קיבלת חלק כחלק ובנוסף את רזי המקצוע..."
כעת שלא קיבל הוא מאומה, ממילא לא תהיה להם תרעומת על אחיהם הקטן..." 
כן הוא הנמשל: יצחק ידע שיעקב יסתדר עם הקב"ה שהרי לימוד התורה יביא עמו עושר וכבוד כמאמר חז"ל: "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד"... הוא רצה למנוע מעֵשָׂו להתנכל לבנו יעקב בעתיד ולכן העדיף לברך דווקא את זה שזקוק יותר...
 
 
סיפור ג' לשולחן שבת
 
עֵשָׂו הרשע מתעקש לקבל ברכה מיצחק אבינו . מתוך הברכה מתגלה קלונו של עֵשָׂו "ואת אחיך תעבוד"....
משל למלך שחלה בנו במחלה קשה מאוד ובא רופא ממומחה לרפא אותו. אמר לו הרופא: לא אוכל לעשות שום דבר אלא אם כן תבטיח לי שני דברים: אחד שלא תשגיח על מה שאני עושה ושלא תסתכל עליו כי אם אני אראה אותך אני לא אוכל לרפאות אותו, כי הם יעיקו עליך. והשני להרחיק ממנו את משרתיו ועבדיו בגלל שהם אנשים מאושרים וטובי לב. וצריך איש קשה ואכזרי מאוד שיעמוד לפניו לשומרו פן ישלח ידו למה שמזיק לו ולהכריח אותו במה שמועיל לו, וכל שיהיה מרובה בדעות רעות ואכזריות הרי זה משובח להפקידו על שימוש בנך כל הימים שהוא נופל על ערש דווי. ויצו המלך לבקש בכל מדינות מלכותו וימצאו לו איש כזה ויביאו אותו למלך וישם אותו למשרת לבנו. ויצא האיש ההוא שמח וטוב לב ומתגאה מאוד כי בו בחר המלך מכולם. אמר לו אחד השרים: מה תתהלל ברעה, הנבל! הלוא בזאת תגיד רעתך, כי עבור רוע רוחך וזדון ליבך בחר בך המלך לעת כזאת, יען היות ההכרח אתו להתאכזר על בנו והנה מזה שֹבעת קלון מכבוד.
מסר אפשרי לילדים – לפעמים כשמתנהגים לא יפה (חס ושלום) עדיף לשתוק ולא להראות את עצמנו באור הזרקורים כיוון שאנו עלולים להצטער על כך
 
 
סיפור ד'+ה' לשולחן שבת
על יעקב נאמר : "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים" עד גיל שישים ושלוש היה שתול בחצרות ה'. כשנרדף על נפשו וחייב היה ללכת לחרן - נטמן י"ד שנה בישיבתו של עבר. לשם מה? כדי להעמיק שורשים, כדי להתחזק ולבנות את דורות ההמשך לאבות הקדושים. לעומתו על עֵשָׂו נאמר:" עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה " מתעסק רק בחיי העולם הזה ללא שאיפות לגעת בקודש ומביא "הבן איש חי" רבינו יוסף חיים מבגדד זצ"ל סיפור מעשה:
שני רעים הלכו בשדה, וראו שיח ענף. שאל האחד את רעהו: "אמור נא לי, מה גובהו של השיח?". אמד השני את השיח, וחשב: גובהו כקומתי. אמר: "מטר ושבעים". ענה החבר: "ואני אומר, שניים וחצי מטרים!". צחק הלה, איך אפשר לומר כן? אמר החבר: "שניים וחצי, לא פחות. אתערב על מאה שקלים!". מובן שהלה הסכים. הריוח היה בטוח. הוא מיהר לביתו להביא סולם וסרט מידה. בינתיים, לא חבק חבירו את ידיו. מיהר והביא מעדר, וחפר כמטר לעומק. מסועפים היו השורשים, עמוקים ומושרשים, וכשהלה הגיע עם הסולם והמידה - נאלץ להודות בהפסדו ולשלם את דמי ההתערבות... הבין שהופל בפח, אך ניחם עצמו שהנה למד תחבולה. אם ישתמש בה בתבונה, ישיב לעצמו את דמי ההתערבות בכפליים. לימים הלך אותו מפסיד עם חבר אחר, והחליט לעשותו קורבן. עברו ליד שדה קמה. גבוהים היו השיבולים, והוא שאל את חבירו: "אמור נא לי, מה גובהם?". אמר החבר, הן מגיעים הם לי עד חלצי. נענה ואמר: "כמטר לגובה". צחק הלה: "לא פחות ממטר וחצי!". לגלג עליו חבירו. עשה עצמו כנפגע, ואמר: "מוכן אני להתערב על מאתיים שקלים!". למה לא, ההתערבות בטוחה. רץ החבר להביא סרט מידה, ובינתיים פנה הלה להביא מעדר, ושמח: עכשיו יפצה עצמו בסכום כפול על הפסדו! עמל בפרך לחפור סביב לקמה. אך, אבוי, אך חפר מעט והתבואה נתלשה, כי שורשיה מעטים וקצרים הם... שב החבר עם סרט המידה, מדד את השיבולים הרבוצות - ושלשל לכיסו את דמי הזכיה. והלה מורט שערותיו, גם הפסיד בראשונה, גם עמל בפרך, וגם הפסיד עתה כפליים... כך, אמר ה"בן איש חי" זצ"ל, הצדיק נמשל לעץ שתול על פלגי מים, והרשע כמוץ אשר תדפנו רוח, אבל עיקר ההבדל ביניהם - הוא בשורשים שיש להם! הצדיק הוא כעץ מניב פרי - כי שורשיו עמוקים ואיתנים. והרשע כקש שדוף, כי שורשיו תלושים וקלושים!...
 
ובאותו עניין מביא המגיד מדובנא משל על הפסוק "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים": למלך אחד הייתה מסביב לארמונו גינה רחבת ידיים מרהיבה ביופייה. על הגינה היו מופקדים שני גננים אשר אחד היה כורם מומחה בנטיעת עצי פרי מיוחדים וגידול פרחים נפלאים, ואילו השני היה איש כפרי שהתמחה בגידול ירקות וזרעונים. כאשר הגיעו ימי הקיץ באו שני הגננים לפני המלך - איש ומנחתו בידו ממבחר מעשי ידיו ומנטיעותיו. הראשון בא וסלסלה מלאה ענבים מובחרים ופירות מיוחדים שלא נמכרים בשום מקום , בעלי טעם עדין ומשובח, והסלסלה מעוטרת בפרחי נוי משובבי עין ובעלי ריח משכר. השני הביא גם הוא טנא מלא ממבחר בכורי ירקות הגינה שעדיין לא נמצאו כלל לקניה בשווקי העיר. שמח המלך מאוד והעניק לכל אחד מהם מתת יד נדיבה ושיבח את מעשה ידיהם להתפאר. כאשר יצאו מלפני המלך, הלך הכורם וביקש לחגוג בקרב ידידיו, אלא שהכפרי הצטרף אליו וביקש לשמוח ולחגוג עמו. מה לך ולי? - שאל הכורם - הן אתה ובית אביך מאז ומעולם אנשי אדמה פשוטים אתם, ואילו אני מלומד בחוכמה יקרה, מלאכת הנטיעה וההרכבה, אין אני כפרי פשוט כמוך!... האמנם? - אמר הכפרי - והלא הירקות שגדלתי אני עלו על שולחן המלך ממש כמו פירותיך, ואם כן מדוע עדיף אתה ממני? אם מבקש אתה לדעת מה בין מלאכתך ובין מלאכתי?
השיב הכורם - המתן ימים אחדים ותראה... המתין הכורם ימים אחדים עד שהתמלאו שוקי העיר בירקות או אז הזמין את הכפרי כי ישובו ויגישו למלך מנחה לגידוליהם. לא עת למנחה היא - השיב הכפרי - שכן כיום יכול כבר כל אדם, עשיר ואביון, להשיג את כל הירקות בשוק במחיר זול ואין בהם שום חידוש.
הוא אשר אמרתי - השיב הכורם - עתה הנך מבין היטב את ההבדל שבנינו, שכן הגידולים שאני מגדל עומדים בחשיבותם כל הימים, ואינם ניתנים להשגה כלל זולתם . לקבלתם דרושות שנים ארוכות של טיפוח ושמירה מדוקדקת . לא כן מעשי ידך אשר כל אחד יכול לעשותם בכל שנה מחדש ללא כל מאמץ גדול.
כן הוא גם הנמשל. כל חפצי העולם הזה נמדדים עפ"י ערך חשיבותם לפי קושי השגתם והעדרם, כגון הנחושת שהיא מצויה, שוויה פחות לעומת הזהב הנדיר. לא כן היא התורה הקדושה אשר ככל שתתרבה מציאותה יגדל ויתרבה ערכה וחשיבותה אך מועטים הם האנשים והילדים המבינים זאת וקובעים יתדות בלימוד התורה כמו יעקב אבינו שהיה איש תם יושב אוהלים .
 
סיפור ו' לשולחן שבת
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי", עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם.
ה'כלי יקר' הקשה, מדוע עֵשָׂו לא קרא לעדשים בשמם? וכתב שעֵשָׂו גילה דעתו שלא היה מתאווה לעדשים מצד עצמו, אלא מצד מראם האדום, והורה בזה כי מזג טבעו נוטה אל האדמומית מצד תגבורת מרה האדומה שבו, על כן היה אוהב כל דבר המתייחס למזגו, והוא כל דבר אדום, ועל כן קרא שמו אדום כי אז נודע באמת שטבעו אדום והוא יושב תחת מזל מאדים. וזה שאמר: "כי עייף אנכי", פרשו בגמרא ומובא ברש"י: "והוא עיף" ברציחה. לפי ה'כלי יקר' הדבר רמוז בזה שעֵשָׂו קרא לעדשים "אדום", לפי שהיה מתעסק באותו זמן בכלי אומנותו ברציחה כפי טבעו, על כן ביקש שילעיטו מן המאכל הנאות למזגו.
מסופר על מלך גוי רם ונישא, אוהב ישראל, ששלט בתנ"ך ובמדרשי חז"ל ואהב לשוחח עם רב גדול בישראל בדברי חז"ל. ועמו נועץ בענייני הממלכה וכן החליפו דעות בענייני דת ואמונה. ופעם כשישבו לסעוד ליבם יחד בארמון המלוכה שאל המלך את הרב: "בפרשת השבוע מסופר על עֵשָׂו ומעלליו. אך באו חז"ל והגדישו את הסאה באומרם שביום שמת אברהם ובישל יעקב נזיד עדשים להברות את האבל, יצחק אביו, "ויבא עֵשָׂו מן השדה והוא עייף". הסבירו זאת חז"ל: "עייף מרציחה שרצח את נמרוד ולקח ממנו את בגדי החמודות שהיו שייכים לאדם הראשון ובאותו יום עבר חמש עבירות חמורות". אמר ר' יוחנן: "חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום {בא על נערה המאורסה, הרג את הנפש (נמרוד), כפר בתחיית המתים, כפר בעיקר וביזה את הבכורה} וכי מניין להם זאת והלא בתורה מוזכר רק שביזה את הבכורה "ויבז עֵשָׂו את הבכורה". לעומת זאת על דוד המלך ע"ה, שכתוב במפורש בנביא שחטא במעשה בת שבע ואף אוריה נהרג בגללו, באים חז"ל והופכים את הקערה על פיה ואומרים: "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה". זאת אומרת: שהחכמים מבארים את התנ"ך לפי האינטרסים האישיים שלהם. כנראה שמרוב שנאתם לעֵשָׂו הבאישו את ריחו וטפלו עליו כל זאת, מפני שהשנאה מקלקלת את השורה".
ענה לו הרב: "תן לי זמן ואענה לך תשובה".
והנה, כשהגישו את האוכל, קם המלך לרחוץ ידיו והניח טבעתו על גבי השולחן. הרב לקח את הטבעת והכניסה לכיסו מבלי שאיש ירגיש בכך.
במהלך הסעודה הגיע מזכיר המלך ובידו מכתב דחוף שהמלך היה צריך לחתום עליו בטבעת המלך. חיפש המלך אחר הטבעת ואיננה כאילו בלעה אותה האדמה. קרא לעבדו הכושי וציווה עליו להביא מיד את הטבעת שגנב, וכשענה העבד שלא ראה כלל את הטבעת, קצף המלך מאוד וחמתו בערה בו, וציווה לזקיפים להלקותו עד שיודה באשמה. אח"כ הודיע שאם לא יחזיר את הגניבה אשר גנב, אחת דתו להמית!
מצא הרב שעת כושר ופנה אל המלך: "כבוד המלך ירום הודו! מדוע לא חשדת בי שאני לקחתי את הטבעת הרי אני ישבתי לצדך, ומדוע ישר חרצת משפט והפלת את החשד על העבד הכושי ללא חקירה ודרישה ואף צווית להלקותו עד זוב דם חירפת וביזית אותו בלשונך ואף איימת להורגו?"
אמר לו המלך: "חלילה לי מעשות כדבר הזה, לחשוד ברב גדול ישר ונאמן ובעל מדות תרומיות ונעלות חכם והוגה דעות שישלח ידו בגניבה, אפילו לא עלה בדעתי לחשוב כך. אבל העבד הזה מטבעו סורר ומורה , עבד רע-מעללים גנב, שקרן, ידו בכל ויד כל בו, אינו הולך ד' אמות ללא נטילת חפץ כלשהוא".
אז אמר הרב למלך: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! מכאן תשובה לשאלתך. שהרי דוד המלך ע"ה, נעים זמירות ישראל, איש צדיק וחסיד בעל מדות תרומיות וה' עמו, בכל אשר הוא עושה, ה' מצליח בידו. כמו שנאמר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה' עמו", וצדיקים אין חטא בא על ידם. חלילה לנו לחשוד בו שחטא כפי פשוטו של המקרא ולכן "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה".
אבל עֵשָׂו הרשע, כידוע, היה מושחת, רע-מעללים ומשולח רסן. תאוותו היתה חסרת מעצורים, לקח נשים מתחת יד בעליהן ועינה אותן, ורצח את נמרוד כדי לקחת את בגדי החמודות. אדמוני, שנולד במזל מאדים וטִבעו לרצוח. וכן הוא עצמו אמר: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", אם כן יש לתלות בו עבירות הללו, כי תולים הקלקלה במקולקל".
כששמע זאת המלך, הודה לרב על חכמתו ופקחותו והאמין באמיתות התורה הקדושה.
 
סיפור ז' לשולחן שבת
מובא בפרשה בדברי אבימלך ליצחק אבינו " אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ " ונשאלת השאלה:
מה ראו אבימלך וחבורתו להתפאר בעצמם שלא נגעו ביצחק אבינו ועוד שלחוהו בשלום?!
מדרש רבה מבאר את הפסוק הזה במשל למה הדבר דומה: אריה שטרף טרף ונתקעה עצם בגרונו. יצא האריה בהצהרה לכל חיות היער: "כל מי שיבוא ויוציא העצם מגרוני, אתן לו שכרו כיאה למלך החיות ביד רחבה". לשמע הקריאה הגיע בזריזות עוף הנקרא: "הקורא המצרי", אשר לו מקור ארוך ודק.
ביקש העוף מהאריה לפתוח את פיו, הכניס בזריזות את מקורו הארוך ללוע האריה, תפס העצם והוציאה! האריה נשם לרווחה...
המתין הקורא בסבלנות להוראת הלך בדבר שכרו, ושראה שהאריה מתעלם העיז וביקש את שכרו מהאריה.
אמר לו האריה בנהימה מפחידה: "לך וספר לכל חיות היער שנכנסת ללוע הארי ויצאת ממנו בשלום... וכי יש לך שכר גדול מזה?!" יצא הקורא המצרי כלעומת שבא...  (הסיפור מאגדות חז"ל בשם ר' יהושע בן חנניה)
כן הוא הנמשל: אבימלך מלך גרר, אחוזת מרעהו ופיכול שר הצבא שלו באים אל יצחק ומסבירים לו בחוצפתם, שזה לא מובן מאליו להגיע לגרר הנמשל ללוע הארי ולצאת בשלום. אך אצלנו בפרשה, יצחק אבינו ניצל בזכות שמירתו והבטחתו של הקב"ה ולא היה צריך להתנצל על כך.
כך היא הדרך להולכים בדרך ה' לקיים "לא תגורו מפני איש" . הצלה והצלחה אצלנו היא פרי שמירתו של הקב"ה ולא בנדיבותם של אחרים.
 
סיפור ח' לשולחן שבת
בפרשת השבוע אנו קוראים הצלחותיו של יצחק אבינו :" וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ ה'" . הצלחה זו עוררו את אבימלך מלך פלישתים לשלחו מארצו. "לך מעימנו", אמר לו. אך לא ארכו הימים ובא ולבקש את סליחתו...
הגאון רבי רפאל דאבוש זצ"ל כיהן כראש בית הדין בטריפולי שבלוב לפני כמאה שנה. פעם הלך רבי רפאל ברחוב היהודים, בטריפולי. לפתע נקרה על דרכו גוי אלים, שהיה בעל זרוע ומקורב למלכות. הלה החליט להתעמר ברבם של היהודים, עצרו ושאלו בבוז: "מי אתה?". הגאון רבי רפאל, עניו ושפל ברך כדרכו, ענה במלותיו של אברהם אבינו: "אנכי עפר ואפר!". לתשובה כזו לא פילל. הוא נבוך, והפטיר: "הסתלק, לך מעימי!", והחווה לו תנועת ביטול בידו. הרב המשיך בדרכו ואותו גוי הלך לביתו, ולפתע חלה במחלה אנושה. גופו התמלא במים, בשרו הפך לבצקת, וכל הרופאים נילאו מלרפאו. הוא פירפר בין החיים והמוות, נאבק על כל נשימה. בא אליו אחד מחכמי דתו, ושאלו: "כלום עשית מעשה רע?", הרשע הארור לא יכול היה להיזכר במעשה רע שעשה מימיו... הלה המשיך ושאל: "האם פגעת באדם קדוש לאחרונה?". הרהר הגוי ונזכר: "יום אחד עברתי ברחוב היהודים ונתקלתי ברבם. שאלתיו מיהו, וענה לי: עפר ואפר. או אז אמרתי לו גש הלאה"... אמר הקאדי: "אכן, נודע הדבר! עתה ידעתי בשל מי הרעה שהתחוללה על ראשך! אם רצונך להבריא, עליך למהר ולבקש את סליחת הרב!". מיהר הגוי ושלח את ילדיו אל הרב ובידם תשורות יקרות ערך. מאן הרב לקבל את מתנותיהם, אך שמע לבקשתם שיסלח לאביהם. עמד, הניח ידו על עיניו ונשא תחינה. שתי מילים אמר, ולא יסף. ואז פקח את עיניו ואמר לבנים: "לכו לביתכם!". הם שבו לביתם, והגוי קם ממיטת חוליו והבריא. והוא ובני ביתו השכימו לבית הצדיק, להודות לו ולבקש את סליחתו על הפגיעה בכבודו. והיה הדבר למופת, ולקידוש שם שמים ברבים, בין בעם ישראל ובין בעמים!