בפרשה מספר נושאים מרכזיים: יעקב אבינו מתכונן למפגש עם עשו, המאבק עם מלאכו של עשו, מפגש יעקב-עשו, פרשת דינה ושכם, יעקב ובני ביתו עולים לבית אל, לידת בנימין ומות רחל ותולדות עשו ומלכי אדום.

 

לקראת השבת מצורפים תשעה סיפורים (נעשה מאמץ להביא סיפורים על מנת שתהיה אפשרות לגוון ולהתאים את הדברים לפי הצורך החינוכי במשפחה או בכיתה)

סיפור א'– עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי – יצרן הטוב מול יצרן הרע

סיפור ב'– שלא תהיה קלה מנחת יעקב לעשו

סיפור ג' – "עם נבר תתבר"

סיפור ד'– הקם להורגך, השכם להורגו

סיפור ה' – האם עצם השאלתו של יעקב זיכתה אותו בברכה?

סיפור ו' – ואני אתנהלה לאטי

סיפור ז' – וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם

סיפור ח' – "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו"

סיפור ט' – "יש לי כל" לעומת "יש לי רב"

 

מומלץ לספר את הסיפורים עם המסר מוכן מראש ולהרחיב ולהתאים לצורך של הילדים במשפחה. 

שבוע טוב ושבת שלום



להקדשת הגיליונות ותרומה למפעל   לחצו כאן 

 





סיפור א' לשולחן שבת
 
עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי – יצרן הטוב מול יצרן הרע
כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה, ומפרש רש"י את המילה "גַּרְתִּי" בגימטריא. תרי"ג כלומר עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים.
איך יעקב אבינו גר אצל לבן הרשע בחרן בהמשך עשרים שנה, ולא רק שלא הושפע כלל ממעשיו הרעים, אלא שאפילו שמר שם תרי"ג מצוות. ולכאורה ניתן לשאול אם יעקב שמר תרי"ג מצוות הרי ברור שלא למדו ממעשיו הרעים. אלא נלמד מהמעשה הבא: (שהובא בספר "בן איש חי " דרשות)
פעם אחת נפגשו יצר הטוב ויצר הרע, אמר יצרן הרע ליצר הטוב עד מתי נלחם זה עם זה, בוא ונעשה " שביתת נשק" ואעביר אני לך את ה"קליינטים" שלי וכן אתה מעביר אלי את ה"קליינטים" שלך, הסכים לכך יצרן הטוב, והנה תחת חסותו של יצרן הטוב היה חסיד אחד שהיה שקדן עצום בתורה, והסכים יצרו הטוב למוסרו ליצר הרע, אותו חסיד ישב באותו ערב בביתו והיה עוסק בתורה ולפי ההסכם נכנס בו יצר הרע ופיתוח לשאוף אויר ברחובות קריה, וכן שהלך לרחוב העיר הסואן והגיע לבית קפה מקום שמשחקים קלפים, עמדת החסיד בפתח והביט באנשים המשחקים איך להוטים הם אחר המשחק , וכשהגישו לפניהם קפה ותה שכחו לשתות מרוב התלהבותם ותשוקתם למשחק, כך נשאר. החסיד עומד ומתבונן בהם, לאחר חצות הלילה חזר החסיד לביתו ישב על הארץ, בכה בכי גדול וצעק צעקה גדולה ומרה, עד שאשתו ובני ביתו התעוררו לקול צעקותיו, אשתו על מה ולמה הצעקה? השיב לה עד היום חשבתי שאני זהב אבל עתה נוכחתי לדעת שאני רק נחושת , והסביר את דבריו: הנה הלילה הלכתי לבית קפה וראיתי שמרוב תשוקתם והתלהבותם שכחו משחקי הקלפים לשתות את הקפה והתה, ואילו אני כשלומד את התורה הקדושה, אינני שוכח לשתות, וראיה מכאן שאיני לומד בהתלהבות ובתשוקה , וקיבל עליו החסיד להתעלות בשקידת התורה כהנה וכהנה. למחרת כשנפגשו יצרן הטוב ויצר הרע אמר יצרן הרע ליצר הטוב: בוא ונבטל את " שבית הנשק" שסיכמנו עליה מאתמול, כיון שראיתי שלא די שלא הצלחתי להוריד את חסיד ממדרגתו , אלא אדרבה על ידי כך התעלה יותר ויותר והוסיף שקידה על שקידתו, לפי הנ"ל מובנים דברי יעקב אבינו שאמר " עם לבן גרתי" ואומר רש"י "ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים" דהיינו שיעקב אבינו התאונן ואמר אמנם תרי"ג מצוות שמרתי, אולם לא למדתי מלבן לקיים את המצוות הללו של התלהבות ומסירות כפי. הוא היה עושה את מעשיו הרעים . עפ"י זה יכול להבין שמסתכלות על מעשיהם של אנשים רשעים אנו לקחת כוחות ולהבין איך לתקן את הצד החיובי ואת אותה מסירות נפש הקיימת לרע לה להפוך אותה למסירות נפש לקיום מצוות 
 
 
סיפור ב' לשולחן שבת
שלא תהיה קלה מנחת יעקב. לעשו
מובא בפרשה : "עם לבן גרתי ואחר עדה ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה"- מדוע יעקב מקדים את האמירה "עם לבן גרתי ואחר עד עתה" ורק אח"כ מספר על הממון שלו "ויהי לי שור וחמור צאן וושפחה"? למה הוא כיון שעושר שאוסף אותו האדם ביגיע כפיו ,יהיה חביב עליו, והמעט נחשב בעיניו בעל ערך, מה שאין כן עושר שבא לו בירושה או במציאה אינו יקר בעיניו כל כך .
מביא הבן איש חי משל לשר אחד שהוא שר בעיר גדולה, ונתרוקן עושרו וחשב להתעשר על ידי השירים שבעירו, הלך וקנה שתי אבנים טובות כל אחת בעשרה זהובים. קרא לעשיר הגדול שבעירו וביקש ממנו שיקנה ממנו אבן בחמש מאות מאות שנים. הסכים העשיר זאת מיד, אף על פי שידע שהאבן שווה רק עשרה אלה, ושילם לו חמישה מאות אנובים. לאחר קרא השר לעשיר אחר וביקש ממנו שיקנה את השניה בחמישה מאות אנובים ,  השיב לו העשיר שזה שווה רק עשרה זהובים, אבל מפני כבודו של השר מוכן לקנות בעשרים, השר לא הסכים לקבל עשרים והוסיף עוד ועוד, עד שלבסוף הסכים העשירים. לקנות במאה זהובים. שאל אותו למה עשיר פלוני הסכים לקנות בחמישה מאות ואחרי הפצרות קנית במאה? השיב לו העשיר אדוני השר, אותו עשיר קיבל את העושר בירושה והוא לא עמל ולא יגע בו, אבל אני הזעתי ויגעתי בו ועל כן הוא חביב עלי מאד .
והנה בפרשתנו , יעקב אבינו שלח מנחה לעשו אחיו לפייסו , רחלים ועזים ואפרים וכו', אך חושב יעקב שמנחה זו תקטן בעיני עשו, כי יאמר בלבו הרי יעקב אחי ממונו חביב עליו, שאפילו קערה של עדשים לא נתן לי בחנם אלא קנה בה בכורה, ואיך עתה. שולח לי מנחה גדולה של מאות בהמות? אלא ודאי שנתעשר עושר גדול על ידי מציאה או מתנה, באופן שלא עמל ולא יגע בו.
אז לפני ששלח יעקב את המנחה, שלח להודיעו כי עושרו לא בא אליו במתנה א ובמציאה, כיון שעם לבן שהוא אח אמי ואב לנשיי לא היה אצלו בסוג חתן, אלא בסוג גר ואורח שלא נהניתי ממנו פרוטה בחינם, וזה העושר שיש בידי עתה הוא עמלי ויגיע. כפי, כי "ואחר עד עתה " כמה שנים עד שהיה לי שור וחמור צאן ועבד וכו', ובזה יבין עשו כי המנחה שישלח לו, נחשבת לגבי יעקב מנחה גדולה וערכה רב בעיניו ולא תהיה קלה בעיני עשו.
 
סיפור ג' לשולחן שבת
"עם נבר תתבר"
יעקב אבינו מלאכים לעשו ואומר לו : "עם לבן גרתי ואחר עד עתה" ומפרשים חז"ל עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי.
יעקב צריך עוד עשרים שנה להתמודד עם הרמאויות של לבן וכפי שאמר דוד המלך: "עם נבר תתבר ועם עקש תתפתל" עם רמאי צריך לנהוג ברמאותו ובכל זאת להישאר צדיק:
בכפר אחד קטן גרו זה לצד זה אופה וחלבן. בכל בוקר האופה היה מוכר לחלבן לחם, ובערב היה מוכר החלבן לאופה חמאה.
באחד הימים שם לב האופה שהחלבן לא נותן לו קילו של חמאה, אלא מרמה אותו ונותן לו פחות. יום אחרי יום שקל האופה את הכמויות וראה שהוא תמיד מפחית מהקילו.
התעצבן האופה והלך עם החלבן להישפט אצל דיין הכפר. הדיין הקשיב לאופה שטען שחברו מרמה אותו כמות קטנה מדי של חמאה.
הדיין ביקש מהחלבן להביא את מכשיר המדידה שלו. הביא החלבן את מאזניי המשקל. האופה החמה המזג הניח את החמאה שמכר לו החלבן יום לפני, והדיין הניח משקולת של קילו אחד. היה נראה בבירור שהכף של המשקולת כבדה יותר.
"רואה"? רתח האופה. "זה שוקל פחות מקילו, והוא מוכר לי את זה במחיר של קילו"!
הדיין התבונן במאזניים וביקש מהחלבן: "הראה לי בבקשה את המשקולת שאתה משתמש בה".
"אינני משתמש במשקולת" ענה החלבן.
"אז מה אתה מניח על הכף השנייה"? שאל הדיין.
הסתכל החלבן על חברו."את קילו הלחם שמוכר לי חברים בבוקר"...
 
סיפור ד' לשולחן שבת
הקם להורגך, השכם להורגו
וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ - במדרש (ב"ר ע"ו, ב) נאמר: "אמר ר' יהודה בר' עילאי: וירא יהרוג, ויצר לו שלא יהרג. אמר: אם הוא מתגבר עלי - הורדא הוא, ואם אני מתגבר עליו, ואם אני מת, גבר עליו, וירא שלא יהרוג ויצר לו שלא יהרג". ולכאורה קשה, למה היה חושש פן יהרוג את העשיו, והרי בדין הוא שיהרוג אותו, שנאמר: "הקם להורגך, השכם להורגו"? ה'בן איש חי' ביאר זאת עפ"י משל:
לאחד המלכים היה יועץ חכם, אסטרולוג מומחה, שהיה חוזה בכוכבים ואומר לו נסתרות ועתידות. המלך אהב מאוד את יועצו, גידלו מעל כל השרים והעשיר אותו עושר רב. שאר השרים כמובן קינאו ביועץ האהוב, שנאו אותו, וזמו להפילו. הם הצליחו לשכנע את המלך שיש עץ הנערץ שלו אלא מרגל מתוחכם של האויב, והביאו על כך ראיות והוכחות מזויפות. המלך האמין להם.
המלך הכועס התהפך פתאום מאופ לשונא, ורצה להרוג אותו כדין מורד במלכות. הוא קרא ליועץ שלו, וכשזה הגיע, שאל אותו בחיוך: "האם יש באפשרותך לחזות מה צפוי לך בזמן הקרוב? ענה לו היועץ: "אכן כן, הוד רוממותו". אמר לו המלך: "אמור לי בבקשה מתי יום מותך!
" הוא עשה את עצמו כאילו הוא חוזה בכוכבים, כמה רגעים אמר למלך בקול רועד מאימה ופחד: "אדוננו המלך, אינני מצליח לחזות בדיוק מתי יום מותי, אך רואה אני שיום מותי יהיה שלושה ימים קודם יום מותך. ולא על עצמי אני דואג, כי אם על אדוני המלך, ירום הודו, כי קרב קיצו, וקץ הממלכה האדירה".
השתומם המלך מאוד על תחזיתו של יועצו החוזה בכוכבים, וחשש לנגוע בו לרעה. המלך כמובן זיכה אותו במשפט ושמר על יועצו בכל צעד אשר הלך בו, למען יאריך ימים באמצעותו.
סיבה זו פחד כל כך יעקב אבינו - אמרו חז"ל (סוטה יג.) שרבקה התנבאה שיעקב ועשיו ביום אחד, כמו שנאמר: "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד". ואע"פ שלא מתו ביום אחד ממש, מכל מקום נקברו באותו זמן. יום, כאשר עשיו ערער על קבורת יעקב במערת המכפלה, וזכה לטיפול' מיוחד מבני יעקב . נמצא שדברי רבקה נאמרו ברוח הקודש, ויעקב אבינו ידע את נבואתה של רבקה אמו, חשש שאם יהרוג את העשיו אחיו, הרי שבכך הוא קובע גם את מותו שלו.
 
סיפור ה' לשולחן שבת
 
כתוב בפסוק וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: "הַגִּידָה נָא שְׁמֶךָ" והמלאך שאיתו נאבק שואל את יעקב : "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?" ואח"כ כתוב:" וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם". האם עצם שאלתו של יעקב זיכתה אותו בברכה?
כאשר יעקב שואל את המלאך לשמו, המלאך עונה לו: "למה זה תשאל לשמי?!". אומר על כך רבי שבתאי יודלביץ שכאשר היצר הרע בא לאדם, הוא מבקש ממנו דבר דבר. אחד- רק לא חושב! למה אתה רוצה לדעת הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ? אני צריך לשאול על כל דבר ולראות האם הוא טוב או מזיק.
דרכו של היצר הרע להסיח דעתו של אדם מן המצוות כדי לטורדו מהעולם הבא ע"י כך שהוא בא לאדם בכל מיני תחבולות כדי לצודו ברשתו ושימעט ככל האפשר בקיום המצוות ולימוד התורה.
דבר זה מבואר בספר 'ברכת חיים' על פי מעשה שהיה:
מעשה בדייג אחד, שהעלה בחכתו דג זהב נפלא. הלך והביאו לארמון המלך. שמח בו המלך שמחה רבה והעניק לדייג חמישה מאות שנים.
ראה המשנה למלך את הדבר והיתה עינו צרה בדייג קיבלה מתנה כה גדולה בעבור דג אחד. הוא הורה לכל שומרי הארמון שלא יניחו לאיש להביא מתנות למלך.
למחרת היום, הפליג דייג אחד בים והעלה בחכתו דג נדיר וססגוני, מרהיב בשלל צבעיו. הואיל ושמע שהמלך נתן חמישה מאות זהובים בעבור דג זהב, חשב בלבו: "בעבור דג זה ודאי אקבל אלף זהובים!"
נטל את הדג ועלה אל הארמון, אולם בשער עשרו השומר, ולא הועילו כל תחנוניו והוא לא הורשה לעבור.
אמר לו הדייג: "הבט וראה ביופי הדג. אנא, החניכי לתנו למלך במתנה - ואני אתחלק אתך בכסף שאקבל!"
השומר חמד את הממון והניח לו לעבור. עבר הדייג בשער החומה וחצה את החצר. בפתח הארמון עשרו השומר הבא: "אין להמשיך!"
הבטיח לו הדייג חצי ממה שישאר בידו, והשומר הרשה לו לעבור.
הדייג לקומת הקרקע ולפני המדרגות נצטווה לעצור ע"י נכנס שומר אחר, וגם לו הבטיח הדייג חצי מה שישאר בידו. והגיש לפניו את הדג הנהדר.
אורו עיניו של המלך, דג כה נפלא עוד ראה!
"אמור אתה ונקוב את שכרך!" אמר לו המלך.
"ברצוני ללקות אלפים מלקות!" - ענה הדייג.
נדהם המלך: "בקש זהבים ולא מלקות!"
ענה הדייג: "זהו רצוני ואבקשך להיות נוכח בהלקאתי".
אמר המלך: "רצונו של אדם הוא כבודו, אך דע לך שמעולם לא קיבל אדם אלפיים מלקות ונותר בחיים!"
ענה הדייג: "אל דאגה, אתה תגזור את המלקות ואני לא מקבל יותר ממכה אחת!"
תמה המלך מאוד ואמר לעשות כדבריו. רכן הדייג ארצה, הונף השוט והונחת בין כתפיו. צעק הדייג: "די, חדל!"
אמר לו המלך: "הלא אמרתי לך שלא תוכל לסבול את המכות!"
הענה הדייג: "לא זו הסבה, אלא משום שלקיתי די. יש לי שותפים לשכרי".
שאל המלך: "מי הם השותפים ומדוע חייבו מלקות?"
ענה הדייג: "משום שהבטחתי להם להתחלק בשכרי. והרי לך החשבון: השומר הראשון יקח ממני אלף מלקות, חצי השכר. השני יקבל חמש מאות, חצי מהמלקות הנותרות. השלישי - מאתים וחמשים. הרביעי - מאה עשרים וחמש. החמישי - ששים ושתים וחצי, חצי הנותר. והשישי - שלושים ואחת ורבע. השביעי - כשש עשרה. והשמיני - כשמונה. התשיעי - ארבע ולעשירי - נשארו שתים לו ושתים לי. את האחת קבלתי אני, ואת השנייה יקבל השומר האחד-עשר"...
צחק המלך לחכמתו של הדיג, העניש את השומרים חומדי הבצע, השעה את המשנה למלך מתפקידו והעניק לדייג אלפיים שנמצאים במקום אלפיים המלקות
. לזכות באוצר בלום, בעוד שהדייג הערמומי הטעהו לחשב שאמנם כן הוא, ולמעשה הסגירו לעונש ולמלקות...
כדי להתגבר על היצר צריך להפעיל תחבולות ולהגיע להכנעתו.
 
סיפור ו' לשולחן שבת
ואני אתנהלה לאטי
כתוב בפרשה – "ויאמר נסעה ונלכה וגו' יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי" –
הגה"ק רבי שלמה יוסף כהנמן זיע"א מקים וראש ישיבת פונביז '. פעם את אשר עבר עליו בארצות הברית, בנסיעתו הראשונה למען הישיבה: נסעתי ברכבת התחתית בנייורק, לפתע הוקפתי בחבורת. פרחחים שהבעת פניהם העידה בבירור שלא יירתעו מלשדוד יהודי בודד, טבעת הצעירים התהדקה סביבי ועיניהם ננעצו בי ,לא נשקף לי כל מקור לעזרה. לפתע צץ במוחי רעיון, הוצאתי מכיסי פיסת נייר ועליה כתובת קרובה ,ושאלתי אותם אם הם יודעים איך לרדת? כמובן, צהלו הפרחחים , עליך לרדת כאן איתנו, הרבה יותר בטוח לשדוד עובר אורח ברחוב החשוך, מאשר ברכבת דרך . הרכבת עצרה וכולנו קמנו ממקומותינו, נתתי להם את הכבוד לרדת לפני, התמהמהתי רגע ואז נסגרו הדלתות האוטומטיות, ואני נשארתי בפנים פטור מעונשם של אלו. "הרי זה רעיון גאוני" הפטירו השומעים, אין זו המצאה שלי, השיב כשגאון, למדתימיעקב אבינו , עשו הציע לו "נסעה ונלכה " השיבו יעקב "יעבר נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאיטי " .
כל ילד צריך לדעת לבחור את חבריו ולגלות אומץ ולא להצטרף לכל חבורת ילדים מסביבו אלא לחבורה שהולכת בדרכי קודש ובמעשים טובים
 
סיפור ז' לשולחן שבת
 
וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם
כתוב בפרשה : " וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם" ולעיתים אנו שומעים ברכות ואינו יודעים מהי הברכה ו. ונלמד על ברכתם של החכמים ממעשה בגמרא: פעם שלח רבי שמעון בר יוחאי את בנו , רבי אלעזר, לתלמידיו שיברכו אותו , "האנשים האלה, אנשים של צורה (אנשים צדיקים) הם " אמר רבי שמעון לבנו. "לך ובקש מהם ברכה". הלך רבי אלעזר ואמר להם: "ברכוני נא" בירכו אותו החכמים : "יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, ייחרב ביתך ותהיה אורח, שולחנך יהיה מבולבל ולא תראה שנה חדשה". רבי אלעזר המבוהל שב לאביו בדאגה. "אבא , לא רק שהם לא בירכו אותי, הם גם ציערו אותי, הם איחלו לי שכל מה שאזרע ירד לטמיון, שאכניס סחורה ולא אמכרנה , ולמרות הוסטיי להשקעה לא רווחים מאומה, שביתי ייחרב ושחלילה לא אזכה לחיות לשנה הבאה" רשב"י שמע את הדברים והסבירים. לבנו: הם אכן בירכו אותך! תזרע ולא תקצור, שתוליד בנים ובנות אך לא תקצור, לא תקבור אותם בחייך שכן הם יאריכו ימים, שתכניס ולא תוציא: שבניך יינשאו לנשים שייכנסו אליך הביתה, אך הם לעולם לא יצאו וישובו לבית הוריהם שכן בעליהן. יאריכו ימים, שתוציא ולא תכניס: שבניך יינשאו לנשים ולא יצטרכו לשוב לביתך שכן נשותיהם יאריכו ימים אף הם , יחרב ותהיה אורח: העוה"ב מכונה בית, ואילו בעוה"ז אנחנו אורחים. הם מברכים אותך בתאריכים ימים בעולם הזה. ששולחנך יהיה מבולבל מרוב בנים ונכדים, ושלא תזכה לראות את השנה החדשה: שלעולם לא תצטרך לשאת אישה חדשה ואשתך תאריך ימים. (לפי מסכת מועד קטן, ט.)
סיפור ח' לשולחן שבת
"ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו"
מסופר על הגאון רבי יוסף דוב סולבייצ'יק זיע"א רבה של בריסק שנסע פעם ברכבת עם כמה יהודים , כשהגיע זמן תפלת מנחה ביקש רבי יוסף להתפלל מנחה בציבור ולא סוף מנין של עשרה יהודים לתפילה , אולם באותו קרון לא היו אלא שמונה יהודים, אך היו עוד שנים מן " המשכילים", והואיל ושמעו שהרב רוצה לצרפם למניין התחמקו ונשמטו אחד ויצאו לקרון אחר, כיון שכך נתבטל המניין, והרב ומקורביו נאלצו להתפלל ביחידות, בתום התפילה נראו שני "המשכילים" חוזרים לקרון ותופסים את. מקומותיהם לא כאילו אירע דבר .אמר אותה שעה רבי יוסף למקורביו בקול רם כדי שישמעו גם אותם המשכילים, כל ימי תמה על מה שאמרו חכמינו (בראשית רבה עג -ח') שיעקב אבינו היה משופע בעדרי צאן ובקר עד שהיה זקוק לשישים יבוא כלבים כדי לשמור על העדרים העצומים. שברשותו, אם כן כששלח מנחה לעשו אחיו מכל הבהמות שברשותו עזים ותיישים , רחלים ואילים פרים ופרות, עיירים ואתונות, למה לא שלח בתוך המנחה הגדולה גם כלבים כדי לשמור על העדרים הרבים האלה? אולם עכשיו הוסיף רבי יוסף דוב בחיוך נתיישבה לי תמיהה זו, אמנם רצה יעקב לצרף גם כלבים למנחה ששלח לעשו, אבל מסתבר שמנהגם של כלבים לברוח מן ה"מנחה ".
 
סיפור ט' לשולחן שבת
 
"יש לי כל" לעומת "יש לי רב"
כאשר יעקב נותן את המנחה לעשו אנו. יעקב :"יש לי כל" ואילו עשו אומר: "יש לי רב". כל רצונו של עשו הוא להגדיל את הונו, ואע"פ לו הרבה , ישמח לקבל עוד. לעומתו יעקב אבינו שמח במה לו ומבחינתו במון שיש לו, יש לו כל וזה מקיף את כל העובדים הגשמיים שלו, וכל ההשקעה הדרושה עכשיו היא להשקיע בקניינים רוחניים. להצעת הזמנתו של עשו להצטרף אליו , מתחמק יעקב כדי שחו"ח לא תהיה פועלת של עשו וחינוכו על עם ישראל. לא ניתן לרכוש קניין רוחני באופן שבו רוכשים קניין גשמי ועל כן דרכו של עשו לא מתאים לעם ישראל.
אנו נוטים לרוב לבלבל בין קניינים רוחניים לקניינים גשמיים ולעיתים שופטים את הדברים באותה צורה כאשר אנו צריכים לשים לב להבחין מה חשוב לפני מה . מביא הבן איש חי על נקודה זו סיפור להמחיש את הבעיה שאנשים מנסים "מחליפים את השיטה" .
לבעל בית אחד היה חצר שהיה בה גג גבוה מאוד, ואין לו מדרגות כדי שיוכל לעלות לגג, אלא רק סולם של עץ שיש בו שלושים שלבים של עץ שמחוברים במסמרים, וככה עולים לגג. יום אחד ציווה בעל הבית לעבדו לעקור את השלבים, כדי שלא יציע לעלות לגג. והעבד היה טיפש, כשבא לעקור את השלבים התחיל מלמטה למעלה, כך ששמתי על השלב השני עקר את השלב הראשון, וכשעמד השלישי עקר את השלב השני וככה עד שגמר והגיע לגג, רצה לרדת אבל לא יכול היה להיות גובה גבוה ממנו לרצפה. ראו כל מי שעמד בחצר וצחקו ואמרו לו: טיפש, היית צריך לעלות לגג ואז להוריד את כל השלבים מלמעלה למטה. בסוף עלו כמה אנשים לגג כדי לחלץ אותו, ובסוף הגיע לרצפה בריא ושלם.
באותו חצר הוא היה עמוק בגובה של עשרה, וגם הוא היה סולם בשביל לרדת לבור. אמר בעל הבית לעבדו תעקור את השלבים של הסולם כדי שלא ירדו לבור. העבד נזכר במה שאמרו לו קודם האנשים ועשה כפי ששמע מהם לעקור מלמעלה למטה וכך עשה עז הגיע לקרקעית הבור. רוצה לעלות מהבור ולא היה יכול, כי הרי עקר את כל השלבים. התחילו לבכות, שמעו אותו אנשים ואמרו לו: טיפש היית צריך לרדת לקרקעית הבור ולעקור את השלבים. מלמטה למעלה.
אמר להם: אבל קודם אמרתם לי לעקור מלמעלה למטה ועכשיו אתם אומרים לי לעקור מלמעלה למעלה?! אמרו לו: טיפש, האם כל המקומות שווים? בהתחלה היית צריך לעקור מהסולם שבחצר לגג כי אתה נמצא רק בחצר בגג, צריך לעקור את השלבים מלמעלה ולא למטה, כדי לשתות סיום תהיה בחצר, אבל עכשיו הסולם עומד בבור ונמצא תמיד בחצר, היית צריך להתחיל מלמטה. למעלה, כדי שכשתסיים עומדים בחצר, ועתה עשית הפוך שאתה עומד בקרקעית הבור ששם לא נמצא אף פעם,ועכשיו איך תעלה מהבור לחצר?
נמצא שהעבד קלקל והפסיד עצמו ,שעשה במעשה השני של הבור, כמו בעשה הראשון, כשעלה לגג, שבשניהם עשה אותו דבר מלמעלה למטה וקלקל בזה שהוא צריך לנהוג להפוך שכשהיה בגג היה צריך לעשות מלמעלה למטה וכשהיה בבור היה צריך לעשות מלמטה. למעלה

שאלונים לפרשה - מומלץ להתאים את השאלון לרמת הילדים