מתחילים שנה מ"בראשית" עם חוברת "הַמְּלַמֵּד"

למעוניינים לרכוש את החוברת הראשונה מתוך חמישה על פרשיות חומש בראשית ללימוד שיטתי, חוויתי ומעמיק על סדר פרשות השבוע (לדפי דוגמא מהחוברת לחצו כאן)

בחוברת-  תקציר הפרשה, מדרשים, חלוקה לתתי נושאים, שאלות ברמות שונות, תשבץ, תפזורת ואתפ"ש לכל פרשה, 152 דפי כרומו צבעוניים . חוויה לכל ילד!!!

הכנה לפרשת שבוע כל השבוע

להזמנות טלפוניות 0508882482 , או לחצו כאן 

ניתן לצפות בהסכמות לחוברת

להקדשת הגיליונות ותרומה למפעל  לחצו כאן 

 

הורים ומורים יקרים,

בפרשה מספר נושאים מרכזיים :  הכנסת אורחים של אברהם אבינו, משא ומתן על סדום , הפיכת סדום

שרה בבית אבימלך , לידת יצחק , גירושו של ישמעאל, ברית עם אבימלך, עקידת יצחק.

לקראת השבת מצורפים שבעה סיפורים (נעשה מאמץ להביא סיפורים על מנת שתהיה אפשרות לגוון ולהתאים את הסיפור לפי הצורך החינוכי במשפחה או בכיתה)

סיפור א' – הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה

סיפור ב' – מעלת השלום

סיפור ג' – עשיה מתוך אהבה אמיתית לקב"ה

מדרש ד' – היהודי מושגח ע"י הקב"ה

סיפור ה' – מדוע כתוב "ויכרתו שניהם ברית"

סיפור ו' – מדרשים על אנשי סדום הרשעים והחטאים

סיפור ז' – עקידת יצחק – אהבה ללא גבול

מומלץ לספר את הסיפורים עם המסר מוכן מראש ולהרחיב ולהתאים לצורך של הילדים במשפחה. 

שבוע טוב ושבת שלום

 

 





סיפור א' לשולחן שבת
 
בפתיחת הפרשה אברהם אבינו עומד בפתח האוהל לאחר ברית המילה והיה מצטער שלא היו עוברים ושבים וכפי שמפרש רש"י : "הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים (בבא מציעא פו:), ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים" ועל אף שהיה זה היום השלישי לברית המילה ואברהם בן תשעים ותשע שנים "... וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל ...." ובהמשך נראה "... וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר..."
כותב "הבן איש חי" זצ"ל על הפסוק "מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים" שהשכינה קשורה עם ישראל בגלות בשביל שני ריצות (רהטים בארמית) שרץ אברהם אבינו עליו השלום בשביל מצוה ...ואמרו גם כן בזוהר הקדוש כשישראל רצים לדבר מצוה, כנגד זה רצים מלאכי סנגורייא ומקדימין ללמד זכות על ישראל..."
 
והיה מעשה עם שלושה גוים שלכל אחד מהם היה סכום גדול של כסף ופחדו שיגנבו להם את זה באכסניה ולכן החביאו את כספם בהחבא מתחת לאיזה עץ והלכו. והנה אחד הגוים אמר בליבו שרק חבריו יירדמו והוא ילך לקחת את כל הכסף לעצמו ויחביאנו במקום אחר וכן עשה. ויגנוב את כל כספם, והנה השלושה הערבים הנ"ל באים לחפור כדי לקחת את אשר החביאו ויחשכו עיניהם כי לא מצאו את הכסף וכל אחד מהם צועק על חברו שהוא גנב את הכסף, כי לא היה איש איתם, וכן הגנב בעצמו צעק אליהם בצביעותו שהם גנבו את הכסף.
והלכו לבית משפט וסיפרו לשופט הערבי את כל הסיפור ויאמר להם השופט: וכי נביא אני? מנין לי לדעת, לכו לרבי כלפון הכהן והוא אולי ישפוט אתכם. מיד הלכו אליו שלושתם ויספרו לו ויאמר להם הרב: מנין לי לדעת תחזרו אל השופט כי אני לא נביא. וכשהלכו אל השופט הרב שלח שליח במהירות שיאמר לשופט להחזיר אותם אליו שוב וכן היה, כשהגיעו אל השופט אמר להם תחזרו אל הרב. חזרו אל הרב אמר להם הרב: למה באתם? הרי אמרתי שאיני נביא לכו אל השופט, ושוב פעם שלח הרב שליח אל השופט שיחזיר אותם אליו.
כשהגיעו אל השופט אמרו לו הרב אמר שהוא לא יודע. אמר להם השופט אף על פי כן תחזרו אל הרב. וחזרו אל הרב, אמר להם הרב שוב באתם מנין לי לדעת תחזרו אל השופט ואיך שיצאו משם קרא להם הרב והצביע על אחד מהם ואמר לו אתה הוא הגנב! אמר האיש לא אני הגנב ואז חקרוהו עד שהודה שהוא זה הגנב והכל בא על מקומו בשלום.
ויאמרו לרב מנין ידע זאת, אם זה נבואה למה שלוש פעמים הם היו צריכים לבא אליך ואם לא נבואה אז מנין. אמר להם הרב זה לא נבואה, אלא כשנכנסו פעם ראשונה ראיתי שנים מהם נכנסים מהר ואחד הולך לאט הבנתי שכנראה זה הגנב ולכן הוא לא ממהר. אבל אמרתי אולי הוא צולע וזה לא מרצונו לכן אמרתי להם ללכת ולפתע הוא היה הכי מהיר והיה הראשון בחוץ, ובפעם השנייה כשבאו, שוב פעם הוא אחרון וביציאה ראשון. וכן בפעם השלישית, שזה כבר חזקה ע"כ. ומה אנו יכולים ללמוד מהמעשה הזה, שכולם ראו כמובן את חכמת הרב, והיה קידוש ה' גדול:
את המסר לילדים ניתן למקד סביב המשנה במסכת אבות  "הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה " ולא להיפך חו"ח , וכפי שמלמד הבן איש חי בהלכותיו על הפסוקים למעלה :" מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצוה" . שלא נזכה להיות כמו הגנב שבא אחרון ויוצא ראשון או כמו הילדים שבאים אחרונים לעזור וראשונים להתחמק מכל דבר שצריך לעשות בשביל האחרים.
 
סיפור ב' לשולחן שבת
 
בבראשית רבה פרשת וירא יח' מובא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶה צָחֲקָה שָׂרָה .." (בראשית יח, יג), בַּר קַפָּרָא אָמַר גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁאַף הַכְּתוּבִים דִּבְּרוּ בַּדָּאִית(לא דייקו..) בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין אַבְרָהָם לְשָׂרָה, "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ .. הָיְתָה לִי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (כלומר שרה חושבת שזה לא אפשרי כיוון שאברהם זקן) , לְאַבְרָהָם אֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן אֶלָּא לָמָּה זֶה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי, לֹא דִּבֵּר הַכָתוּב כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה שָׂרָה וַאדֹנִי זָקֵן, אֶלָּא וַאֲנִי זָקַנְתִּי.  
 
מסופר על יהודי שעבד בבית-מטבחיים (מקום בו שוחטים בהמות לבשר), כל בוקר בכניסתו למקום העבודה ובערב עת יצא מהמפעל, הוא פנה לשומר ובחיוך מלא ברך: "שלום ובוקר טוב" , "שלום וערב טוב".
דבר אחד הוא לא ידע , שאותו שומר כל כך מתרגש מזה שרק אחד מתייחס לנוכחותו בכל בוקר עד שהוא היה מחכה בכיליון עיניים לבואו ויציאתו...
 
והנה יום אחד בסיום העבודה השומר, מחכה ומחכה וכל העובדים כבר יצאו ואין זכר לאיש וברכתו, לאחר שהוא ראה שהוא לא יוצא חשב בליבו שבטח הוא כבר יצא ופשוט לא שם לב, אבל מכיוון שהוא ידע שאף פעם לא קרה שהוא יצא בלא לומר לו: "שלום וערב טוב", ידע שמשום מה הוא מתעכב במפעל, ונכנס לבדוק מה פשר הדבר.
 
כשנכנס למפעל הוא שומע זעקות עזרה מתוך המקפיאים של המפעל, לפתע הבין מה קרה, אותו אדם נתקע באחד המקפיאים וישר רץ לעזרתו והציל אותו מקיפאון ולמעשה בכך הציל את חייו... 
 
 
סיפור ג' לשולחן שבת
 
מובא בפרשת העקידה שהמלאך פונה לאברהם :" וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה..."
אברהם אבינו שהיה נחוש לקיים את המצווה רואה איל :" וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ..." ורק לאחר מכן מתגלה המלאך שוב ומברך את אברהם :" וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית ..."
נשאלת השאלה מדוע המלאך לא מברך את אברהם אבינו מיד לאחר שעוצר אותו מלבצע את הציווי הראשון להעלות את יצחק לעולה אלא רק לאחר שאברהם אבינו מקריב את האיל? מה לומדים מהקרבת האיל ?  התירוץ יובן על פי סיפור:
ר' אריה לוין זצ"ל היה איש חסד ונודע כרב האסירים. בשבת אחת הגיע לבית האסורים והנה דרכו נחסמה - השומר הבריטי לא נתן להיכנס.
עמיתו היהודי טען שיש ביד הרב אישור כניסה והבריטי השיב כי כרגע הוטל עוצר ותוקף רישיונו פג.
המשיך היהודי ושאל את הבריטי: "מדוע הנך מפריע ליהודי הקשיש שמתנדב לעזור לאסירים הכלואים?!
ענה הבריטי בביטחון: "לבטח הוא מקבל שכר - שילך לחפש עבודה אחרת!...
כשראה ר' אריה לוין שדרכו נחסמה, הלך ומצא פרצה בגדר ונכנס. משנתפס והובא לפני השומר הבריטי אמר השומר: "כעת אני מאפשר לך להיכנס באופן חופשי כי בטוח שהנך מתנדב, אילו קיבלת שכר היית כבר פוסע בשמחה לביתך שהרי אתה את שלך עשית, אבל כשנכנסת דרך הפרצה הוכחת שהדבר בנפשך ולכן מעתה אתה יכול להיכנס כל אימת שתרצה"...
כן התשובה לשאלה:
בפרשת העקידה - אין עצם העקידה מוכיחה בשלמות את גודל צדקתו של אברהם אבינו שהרי היה אפשר להגיד שאברהם אבינו עשה זאת כיוון שפחד שה' יהרוג אותו ואת בנו אם יסרב...
אם אברהם אבינו היה עושה זאת מתוך פחד אז כבר בציווי הראשון שמלאך ה' מורהו: "אל תשלח ידך אל הנער" - שמח היה להיפטר מהניסיון וממהר לשוב אל שרה.
אבל הוא לא עשה כן, אלא טרח וחיפש איל להקריבו שחלילה ירד מן ההר ללא קרבן... ולא זו בלבד אלא אף טרח להוציאו מתוך סבך העצים על מנת להקריבו.
זו אם כן ההוכחה הניצחת שלא עבד אברהם אבינו את הבורא יתברך אלא מתוך אהבה וכל מעשיו היו לשם שמים...
 
סיפור ד' לשולחן שבת
לאחר ששרה מבקשת לגרש את ישמעאל. מבצע אברהם אבינו את מצוות שרה וכך התורה כותבת:
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם  בַּבֹּקֶר ..... וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ .... וַֽיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָֽׁבַע"
מבאר רש"י - ותתע. חזרה לגלולי בית אביה . במדרש אגדה כתוב, שברגע שזרקו אותה מבית אברהם, היא פרקה עול, וַתֵּתַע – שמצאה לבנה וזקפתה לשם עבודה זרה. בפרקי דרבי אליעזר, מביאים מקור לכך – מאיפה אנחנו יודעים שהיא חזרה לגילולי בית אביה? שכתוב שעבודה זרה, נקראת בשם תעתועים , שנאמר (ירמיה, י, טו): הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים.
ומובא סיפור מהספר של הגאון ר' שלום שבדרון: 
היה יהודי גאון עולם לפני השואה, שקראו לו. הוא נפטר בשוויץ, והביאו אותו כאן לקבורה.
הגאון הרב מרדכי פורגמנסקי זצ"ל מספר שהוא נסע ברכבת מליטא, ממקום למקום, ובמהלך הנסיעה, הוא מצא יהודי שומר תורה ומצוות, נוסע איתו ברכבת . אותו יהודי היה שוחט ומוהל במקצועו. 
התחילו לדבר ביניהם דברי תורה, הם היו כל כך מרוכזים בלימוד ביחד ולא שמו לב, שהם צריכים לרדת. 
הגיע שעת צהרים והכרוז מודיע "הגענו לתחנה סופית"... הרב שומע וצועק: "אויי וייי...התרחקנו שעתיים מהמקום שאנחנו צריכים לרדת... אין סיכוי שנגיע כבר לשבת הביתה...."
אותו יהודי שהוא שוחט ומוהל, היה ממש נסער "תראה... לא הייתי כל-כך הרבה זמן בבית... הבטחתי שאני יבוא לשבת..."
ר' מרדכי אומר לו – "אדוני, מה אתה נסער כל-כך, הקב"ה רוצה שנהיה פה בשבת!"...
אומר לו השוחט – כבוד הרב, אולי כבודו לא יודע אבל באיזור הזה אין יהודים בכלל!"
מאיפה אתה יודע שאין? שאל ר' מרדכי
והלה השיב במליצה: "כי אם היו פה יהודים, היו מזמינים אותי לכאן, לשחוט..."
יוצאים מתחנת הרכבת ... פוגשים שם בעלי עגלות (מעין המוניות של פעם) ושואלים את אחד מהם – "אולי אתה יודע איפה יש כאן יהודים?"
אומר להם בעל העגלה – "כן, אני יודע... יש כאן יהודי אחד! אקח אתכם אליו"...
לוקח אותם... יורדים מהכרכרה... מסתכלים.. יש מזוזה על הדלת... ב"ה... נוקשים בדלת ...
פותח את הדלת היהודי... רואה את הרב והשוחט... הוא לא הכיר את הרב... כולו נהיה חיוור, מתנשף כולו...
שואל אותם היהודי – סליחה, מישהו ממכם מוהל?!
אומר ר' מרדכי – "כן! הנה, הוא מוהל!" תוך שהוא מצביע על בן לווייתו
"ברוך ה'!" צעק בשמחה... "שבוע שעבר נולד לי בן, ולא ידענו מה יהיה עם הברית, כי הילד לא הרגיש כל כך טוב, היום הרופא אמר לי, שאפשר לעשות לו ברית... אמרתי לו: 'עכשיו אתה מודיע לי?! 12 בצהריים! מאיפה אני יביא מוהל?!'....
התפללתי לקב"ה: 'ריבונו של עולם, ציווית 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו'... אני רוצה למול, אבל אין מוהל, מה אני יכל לעשות?! בכיתי... התפללתי... והקב"ה זימן אתכם לפה!"
אמר ר' מרדכי למוהל: "עכשיו אתה מבין, למה הגענו לפה?! נו... אני סנדק, אתה מוהל, והוא אבי הבן!"... 
אומר ר' מרדכי ליהודי: תשמע, עכשיו אני מבין את דברי רש"י על הפסוק בפרשה: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָֽׁבַע" מכאן שחזרה הגר, לגילולי בית אביה.
מאיפה ידע את זה רש"י? כתוב שהיא טעתה בדרך... אבל מי אמר שהיא חזרה לגילולי בית אביה?!
אומר ר' מרדכי פורגמנסקי – פשוט מאוד, יהודי שעוסק בכל דבר מתוך לימוד תורה ומקיום מצוות לא טועה! הקב"ה מדריך אותו.
ואם כתוב וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָֽׁבַע , זה אומר שהיא לא הגיעה למדרגת יהודיה , כי אם היא הייתה יהודיה , לא היה מופיע פסוק כזה וַתֵּתַע והראיה לכך שאברהם אבינו שולח אותם עם לחם וחמת מים בלבד ואומר רש"י : "ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה" ודבר זה קורה רק כאשר הגר חזרה לגילולי אביה בסתר וכעת בגלוי.
 
סיפור ה' לשולחן שבת
 
במעמד כריתת הברית של אברהם אבינו עם אבימלך מלך פלישתים כתוב "וַיִּקַּח אַבְרָהָם .... וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית".
ומסופר שפעם אחת ציוה הרה"ק רבי שמחה בונים מפרשיסחא זיע"א לאסור את מרכבתו כי ברצונו לנסוע לוורשא. עשו החסידים כמאמר רבם ועד מהרה יצאו הרבי ומכמה מחסידיו לדרך, בהגיעם לוורשא שאלו החסידים את הרבי להיכן מחוז חפצו, והרבי השיב כי יתנו לסוסים ללכת כאוות נפשם ברחובות העיר. לפתע ציוה הרבי על העגלון לעצור את המרכבה, היה זה בסמוך לבית מזיגה פשוט. נכנסו הרבי וחסידיו אל בית המזיגה ומצאו שם יהודים פשוטים היושבים במקום ומשוחחים, האזין הרבי לשיחתם של שני יהודים שניכר בהם שעבודתם היא סבלות וכה שוחחו השניים: אמור נא לי שאל אחד את חברו, האם כבר למדת היום חומש? אכן כן, ענה האיש. אף אני למדתי אמר הראשון, והיה לי קשה מאד הפסוק "ויכרתו שניהם ברית", כיצד זה כרת אברהם אבינו ברית עם גוי?
ענה חברו, אף אני שאלתי קושיה על פסוק זה, מדוע כתוב "ויכרתו שניהם ברית", והרי די היה לכתוב "ויכרתו ברית" ולשם מה כתבה התורה "שניהם". אלא – המשיך האיש – על ידי קושייתך מתורצת קושייתי, כוונת הפסוק שאכן כרתו ברית אבל למרות זאת נשארו להיות בבחינת "שניהם", כל אחד נותר לעצמו ולא נתאחדו בברית זו.
כאשר שמע רבי שמחה בונים את הדברים ציווה על חסדיו שישובו לביתם, כל מטרת נסיעתי לוורשא לא היתה אלא כדי לשמוע פשט נפלא זה
 
סיפור ו' לשולחן שבת
 
מדרש/סיפור לפרשה – על אנשי סדום
במסכת אבות פרק ה' משנה י' מובאת המשנה המוכרת: " אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע" .
מהות מרכזית בחייהם של אנשי סדום, וניתן אף לראות בדורנו , היא הפירוד. המשנה מציינת "האומר שלי שלי ושלך שלך זוהי מידת סדום" כיוון שבצורה זו יוצרים פירוד. כלומר לא מעוניינים לשתף את מה ששלנו עם האחרים ומעדיפים את חיי הפרט על חיי הכלל וזה ההיפך מהחינוך היהודי שמחנך לחיים פרטיים מתוך חיים כלליים. את הרעיון הזה ניתן כמובן להציג בתוך המשפחה ובין החברים.
מצורפים אוסף מדרשים על אנשי סדום שמכל אחד מהם ניתן לספר סיפור שלם כאוות נפשכם.
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַנְשֵׁי סְדוֹם לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל טוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁאֵין לְךָ כָּל שְׁבִיל וּשְׁבִיל בִּסְדוֹם שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ שִׁבְעָה אִילָנוֹת זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה – גֶּפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֱגוֹז וְשָׁקֵד, תַּפּוּחַ וּפַרְסֵק, וְהָיָה כָּל הַשְּׁבִיל מְסֻכָּךְ. 
אָמְרוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם: מֵאַחַר שֶׁאָנוּ שְׁרוּיִים בְּשַׁלְוָה וּבְטוֹבָה, מָזוֹן יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ, כֶּסֶף וְזָהָב יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ, אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת יוֹצְאוֹת מֵאַרְצֵנוּ – לָמָּה לָנוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים, שֶׁאֵין בָּאִים אֶלָּא לְחַסְּרֵנוּ? בּוֹאוּ וּנְשַׁכַּח תּוֹרַת רֶגֶל מֵאַרְצֵנוּ. (שלא יבואו אלינו לעיר ויהנו ממה שיש לנו )
מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ שׁוּרָה שֶׁל לְבֵנִים, הָיָה בָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹטֵל אַחַת. אָמַר: לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אַחַת.  
מִי שֶׁהָיָה שׁוֹטֵחַ שׁוּמִים אוֹ בְּצָלִים, הָיָה בָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹטֵל אֶחָד. אָמַר: לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד. (כל אחד לקח אחד ובסוף נגמר למוכר הכל)
אַרְבָּעָה דַּיָּנִים הָיוּ בִּסְדוֹם: שַׁקְרַאי וְשַׁקְרוּרַאי וְזַיְּפַאי וּמַצְלֵי דִּינָא.
מִי שֶׁקִּצֵּץ אֹזֶן שֶׁל חֲמוֹר שֶׁל חֲבֵרוֹ, אָמְרוּ לוֹ לְבַעַל הַחֲמוֹר: תְּנֵהוּ לוֹ עַד שֶׁתִּצְמַח. 
מִי שֶׁפְּצָעוֹ חֲבֵרוֹ, אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁהִקִּיז לְךָ דָּם. 
מִי שֶׁעָבַר בְּגֶשֶׁר נוֹתֵן אַרְבָּעָה זוּזִים, וְשֶׁעָבַר בְּמַיִם נוֹתֵן שְׁמוֹנָה זוּזִים.
פַּעַם אַחַת נִזְדַּמֵּן לְשָׁם כּוֹבֵס אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ: תֵּן אַרְבָּעָה זוּזִים. אָמַר לָהֶם: אֲנִי בְּמַיִם עָבַרְתִּי. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, תֵּן שְׁמוֹנָה. לֹא נָתַן – פְּצָעוּהוּ, בָּא לִפְנֵי הַדַּיָּנִים. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן שָׂכָר שֶׁהִקִּיזוּ לְךָ דָּם, וּשְׁמוֹנָה זוּזִים שֶׁעָבַרְתָּ בְּמַיִם.
אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם נִזְדַּמֵּן לְשָׁם. פְּצָעוּהוּ, וּבָא לִפְנֵי הַדַּיָּן. אָמַר לוֹ: תֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, שֶׁהִקִּיז לְךָ דָּם. נָטַל אֱלִיעֶזֶר אֶבֶן וּפָצַע אֶת הַדַּיָּן, אָמַר לוֹ: שָׂכָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לָזֶה – וּמָמוֹן שֶׁלִּי בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד.
כָּךְ הִתְנוּ בֵּינֵיהֶם אַנְשֵׁי סְדוֹם: מִי שֶׁיַּזְמִין אָדָם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה יִפְשְׁטוּ טַלִּיתוֹ. נִזְדַּמֵּן אֱלִיעֶזֶר לְשָׁם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְלֹא הִזְמִינוּהוּ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִסְעֹד הָלַךְ וְיָשַׁב בְּסוֹף כֻּלָּם. אָמְרוּ לוֹ: מִי הִזְמִינְךָ לְכָאן? אָמַר לָזֶה שֶׁיָּשַׁב אֶצְלוֹ: אַתָּה הִזְמַנְתַּנִי.
אָמַר: שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ שֶׁאֲנִי הִזְמַנְתִּי וְיִפְשְׁטוּ בִּגְדִּי. נָטַל טַלִּיתוֹ וּבָרַח לַחוּץ. וְכִֵן עָשָׂה אֱלִיעֶזֶר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁיָּצְאוּ כֻּלָּם, וְאָכַל הוּא אֶת הַסְּעֻדָּה.
הָיְתָה לָהֶם מִטָּה שֶׁהָיוּ מַשְׁכִּיבִין בָּהּ אוֹרְחִים. אָדָם אָרֹךְ – קִצְּרוּהוּ, קָצָר – מתָחוּהוּ. נִזְדַּמֵּן לְשָׁם אֱלִיעֶזֶר. אָמְרוּ לוֹ: עֲלֵה וּשְׁכַב בַּמִּטָּה. אָמַר לָהֶם: מִיּוֹם שֶׁמֵּתָה אִמִּי נָדַרְתִּי נֵדֶר שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּב בְּמִטָּה. 
 
סיפור ז' לשולחן שבת
על גדלותו של אברהם שהלך לעקוד את בנו אנו זוכים לקרבה מיוחדת לקב"ה : "תקעו לפני בשופר כדי שאזכור עקדתו של יצחק" מדוע ? תירוץ יובן על פי דבריו של ר' אברהם חכם רבה של כרמן שבפרסמשל למה הדבר דומה:
מעשה במלך שהקים מדינה לתפארת וכל אחד מהשרים רצה לתת למלך הנכבד, מתנה. ראש השרים ריכז את כולם והוחלט פה אחד לתת למלך כתר זהב משובץ יהלומים
אמרו ועשו, ריקעו את הכתר שיבצוהו יהלומים כאשר את היהלום המרכזי בכתר החליט ראש השרים להביא בעצמו. על מנת לגייס סכום עתק שכזה, מכר את ביתו וכל רכושו וחיפש יהלום מתאים אך לא מצא. נדד למדינות רחוקות ובדרך לא דרך מצא יהלום בגודל של ביצה נדיר ביופיו. שילם השר את שוויו שלמעשה הוא היה כל רכושו וחזר לארמון הוא לא הצטער כלל אלא להפך- שמח שמחה גדולה להכיר למלך מקצת טובתו. משהגיע אל המלך וראה אותו יושב עם יתר השרים. הוציא את האבן והכל התפעלו מיופייה הנדיר וגודלה המדהים
אין זה יהלום! קבע המלך. "יהלום צריך ללטש עם יהלום מהיכן הושג יהלום גדול מזה?!. אינני מאמין שזהו יהלום אמיתי" פסק נחרצות!. המלך אף ביקש מהשר שלידו לנסות לשבור את היהלום ולראות אם זה באמת חזק ואם אכן מדובר ביהלום אמיתי. השר נבהל ופחד לשבור יהלום כל כך יקר ועוד שהושקע בו ממון רב ואמור להתנוסס בכתר המלך והתחנן אל המלך לצוות על מישהו אחר כיוון שאיננו מסוגל... כך ביקש המלך מיתר השרים ואף אחד לא הסכים לנסות לשבור אותו ואז קרא המלך לראש השרים שמכר את כל רכושו על מנת לרוכשו וביקש ממנו: "נסה אתה!"... 
"בשמחה!" צעק ראש השרים וביקש פטיש. משהובא לפניו פטיש נתן מכה חזקה. היהלום לא נשבר והפטיש נבקע לשניים. הכל נשמו לרווחה ופלטו פה אחד: "אתה ידעת מראש!" אמרו בהקלה
"לא ולא!!!" - הצהיר ראש השרים "אם כן - כיצד העזת לנסות?!" שאלו
אמר להם: "שוטים שבעולם, לשם מה אתם חושבים הקרבתי את כל רכושי? האם כדי להשיג אבן יקרה? לא ולא! הקרבתי הכל לכבודו של המלך ומה הוא כבודו אם לא עשיית רצונו?! - גם כשהוא מצווה להכרית ולנתוץ!..." 
קם המלך מכסאו, חיבקו והורה להכפיל את רכושו ומינהו למשנה המלך... 
הנמשל – זכותו של אברהם אבינו שהיה מוכן להקריב את בנו יחידו אשר אהב עומדת לנו , זרעו לזכות עולם.

שאלונים לפרשה - מומלץ להתאים את השאלון לרמת הילדים